המודל הפסיכיאטרי באשפוז: הבסיס

טוב נענה בטוב, ורע נענה ברע, לא כענישה אלא כתגובה מווסתת.

בפועל, מטופל שמגיע למחלקה פסיכיאטרית סגורה אקוטית נמצא לרוב במצב נפשי שאינו מאוזן כלל. זהו מצב תגובתי סוער, שבו אין ביכולתו לאזן את עצמו או להקשיב באמת לאנשים סביבו.

במצב כזה מופעלת מערכת סימטרית של ויסות.
כאשר המטופל מתנהג באופן שקט, משתף פעולה ושומר על גבולות — הוא מקבל תגובה תומכת וחיובית מהצוות הרפואי והסיעודי.
כאשר ההתנהגות סוערת, חורגת או לא מווסתת — התגובה מצד המערכת היא מצמצמת ומגבילה יותר.

ההתנהלות הזו אינה מבוססת על תוכן פנימי או על הבנת עומק של הדברים שהמטופל אומר, אלא בעיקר על אותות חיצוניים: התנהגות, טון דיבור, תנועה ורמת עוררות. דרך תגובות חיוביות ושליליות, המערכת מסמנת למטופל מהו כיוון מווסת ומהו כיוון מסלים.

באופן זה המטופל לומד בהדרגה להגיב אחרת, להירגע, ולאפשר למערכת החשיבה והקליטה לחזור ולתפקד.

במצב אקוטי סוער, המטופל אינו מסוגל “לחשוב” בצורה רגילה. הוא פועל מתוך תחושת איום קיומית, בתגובות אוטומטיות ולא רציונליות. זהו מצב הישרדותי, לא שכלי.

באמצעות המעטפת הסימטרית שתוארה כאן, המערכת מחזירה למטופל יציבות בסיסית.
כאשר היכולת לחשוב, לקלוט ולהתנהל חוזרת בהדרגה — ניתן להתחיל בהקלה במסגרת ובהמשך בשחרור מהמחלקה האקוטית.

במילים פשוטות:
התנהגות מווסתת נענית בתגובה תומכת, והתנהגות לא מווסתת נענית בתגובה מגבילה. כך מערכת העצבים של המטופל לומדת דרך חוויה ישירה — ולא דרך מילים — מה מרגיע ומה מסלים.

תומר גז, עמית מומחה לבריאות הנפש